חובת המחאה

כל יהודי יכול וצריך לחוות

 את דעתו על הנעשה בארץ

א. לכל יהודי - בלי להתחשב במקום מגוריו - יש חלק ונחלה בארץ ישראל, לפחות אמה על אמה.

כפי שדובר מספר פעמים לכל דבר יש ביטוי בהלכה, אף כאן: לגבי פרוזבול נאמר בפסקי הגאונים שכל יהודי רשאי לכתוב פרוזבול - למרות שלשם פרוזבול יש צורך בבעלות על קרקע - שכן לכל יהודי יש קרקע בארץ ישראל.

כן מובן מזה שכל ענין הנעשה בארץ ישראל - לא זו בלבד שהוא ענין של כלל ישראל, אלא שיש לכלל ישראל לחוות דעה עליו, בין אם מתחשבים בדעה זו ובין אם לא. כיון שהיא נחלת עולם מ"אלקי עולם" לעם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, אין מי שיכול לקחת אותה מהם, ואפילו הם עצמם אינם יכולים לוותר עליה - "כל המתנה על מה שכתוב בתורה (ולא חשוב מי המתנה) תנאו בטל".

ממבט ראשון נראה לכאורה שיהודי רשאי לחוות דעה רק על נחלתו הוא, שהיא, כאמור, בגודל אמה על אמה. אבל אין הדבר כן, משום שיש ענינים בארץ ישראל כפי שהיא מהווה נקודה אחת ואחידה. לפיכך ישנם דברים הקשורים בארץ ישראל כשהיא בשלימותה "וכל יושביה עליה", כגון: מצות היובל, שהיא עניין החירות נוהגת רק כאשר כל יושביה עליה, וכן, ל"כיבוש יחיד" בסוריא יש דין "כיבוש רבים" רק כאשר ארץ ישראל בשלימותה.

ב. ברור, איפוא, שאין להתפלא על יהודי המחוה דעה על מה שצריך להיות בארץ ישראל למרות שיש לו בה רק על אמה על אמה; וגם אם אין מצייתים לו - לא זו בלבד שהוא זכאי לחוות דעה, אלא, אדרבה, אם הוא שותק הרי הוא נושא באחריות על כל הדברים הנעשים שם וידועים לו מבלי שיגיב עליהם.

הדברים אמורים גם בכזה "היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו", רחמנא ליצלן, והוא מורד בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל (שמקורה ב"לקחה מהם ונתנה לנו") וכפי שכותב הרמב"ם באגרת תימן ובאגרת השמד, שירבעם בן נבט נענש על שהעמיד עגלי-זהב בבית-אל ובדן, ובד בבד הוא נענש גם על שלא קיים עירוב תבשילין - שכן גם "היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו" כירבעם בן נבט, רחמנא ליצלן, אינו פטור ממצוה כגון עירוב תבשילין, כך גם מי ששייך ל"אל-פאתאח" וכיוצא-בזה - אם אין הוא מחוה דעה ישירה על הטעון תיקון בארץ ישראל, הרי נוסף על כך שייענש על שהוא פוגע בארץ ישראל בסיועו ל"אל-פאתאח" - ייענש גם על זה שלא עמד על כך שבארץ ישראל יתוקן הטעון תיקון.

(שיחת פורים תש"ל)